חרדה היא תחושה לא ברורה המוכרת לכולם. נראה שהכל בסדר, אבל משהו לא בסדר. ומה אי אפשר להבין בדיוק. יש המכנים מצב אינטואיציה זה, מבשר מקדים, ולפעמים זה באמת עוזר לנו.
החרדה עצמה היא תופעה שימושית, "שנתפרה" בנפש האדם מלידה. זה משהו לא מעוצב: אנחנו לא יודעים ממה אנחנו מפחדים, אבל אנחנו ממשיכים לדאוג.
עבור אבותינו הרחוקים, מנגנון כזה עזר לשרוד בטבע וממלא את אותו התפקיד כעת. למשל, אתה מבין באופן אינטואיטיבי שהתקרבות לכלוב עם אריה היא אירוע מסוכן מאוד, ומעדיף להתפעל מחיות בר מרחוק. זו אזעקה מספקת.
אבל אם אדם ממשיך לדאוג ללא סיבה, להיות בבית או בעבודה, שם שום דבר לא מאיים עליו, אזי חרדה כזו אינה רציונלית והיא סימן לנוירוזה. ואם אינך מתייחס לסוגיה זו בזמן במשרד הפסיכולוג, הרי שבהדרגה מצב זה מקבל קווי מתאר ברורים: הנוירוטי מוצא דברים ספציפיים, חפצים ותופעות, ומעניק להם משמעות של חרדה.
חרדה הופכת לפחד. הפחד הוא תמיד ספציפי (אני מפחד מגבהים, מכלבים או משלג), חרדה מאופיינת בחוסר טעם שלה (אני מפחד, אבל אני לא יודע מה). וכאן כבר עסקינן בפוביה.
אז מאיפה המצב המוזר והלא נעים הזה? התשובה פרוזאית למדי: רגליים צומחות מהילדות. להלן שתי דוגמאות להמחשה:
- הילד נולד למשפחה בה אמא ואבא אוהבים אותו ואת זה. הם חיכו לו, הוא מרגיש צורך, הוא מתפתח באווירה של אהבה וקבלה. תחושת הבטיחות המלאה וחסד העולם תירשם בבירור בתת מודע שלו, והוא יגדל להיות אדם בטוח ומצליח;
- במקרה השני, "נציב" את הילד במשפחה בה שולטים תוקפנות, השפלה ואלימות. איזו תמונה של העולם תיווצר בראשו? העולם מסוכן, אין לי צורך, אין לי שום זכות להיות ולבקש משהו מאחרים, אני לא ראוי לטוב. ויש בינינו הרבה דודים ודודות בוגרים כאלה.
חרדה גבוהה מפריעה לחיים ולהתפתחות מלאים, מכיוון שתודעתו של האדם מתחדדת לשלילה. אבל יש חדשות טובות: הכל ניתן לתיקון.
