למונח "הלקאה עצמית" משמעות מילולית מאוד מוגדרת. נכון לעכשיו, מושג זה משמש בעיקר במובן פיגורטיבי לציון חרטה חזקה מאוד המייסרת אדם, מונעת ממנו את השלום.
איזה סוג של אנשים נוטים להלקאה עצמית
בימים ההם, המאמינים הקנאים ביותר גרמו לעצמם כאב גדול על ידי הכאתם בשוטים, חבלים קשורים או ענפים קוצניים לזכר סבלו של איזה קדוש קדוש. באירופה של ימי הביניים, אנשים כאלה נקראו "flagellates", מן flagellatio הלטינית - "מכה".
בתקופתנו המושג "הלקאה עצמית" מתפרש קצת אחרת. חרטה חזקה יכולה להתעורר אצל אנשים בעלי אופי מוסרי גבוה המנסים להתנהג ללא דופי תמיד ובכל מקום. הם מקפידים מאוד על עצמם, מגנים בחריפות כל טעות שהם עושים, כל חריגה מרצון או בלתי רצוני מכללי הנימוסים הטובים, אפילו לא משמעותיים ביותר. מעצם המחשבה שהם מתנהגים בצורה בלתי הולמת, הם מתחילים להתייסר בבושה בוערת, המיוסרת על ידי המצפון.
הלקאה עצמית הופכת לרוב לחלקם של אנשים חביבים מאוד ורגישים מאוד המגיבים בכאב רב לכל גסות רוח, אכזריות ואי צדק. הם מתייסרים מהמחשבה שיש הרבה רוע בעולם. קשה מנשוא שהם מבינים שהם לא יכולים לעזור לכל הנזקקים, להאכיל את כל הרעבים, לשים את כל הכלבים והחתולים המשוטטים בידיים טובות, להציל את כל הילדים ממשפחות לא מתפקדות ממכות וכו '. עצם רווחתם שלהם, האושר המשפחתי, השגשוג החומרי על רקע זה נתפסים בעיניהם כמשהו לא ראוי, הראוי לגינוי. וזה גורם להם חרטה חזקה.
ניסיונות להסביר לאנשים כאלה שהם לא אשמים בדבר ולא צריכים לקחת אחריות על כך שהעולם אינו מושלם לרוב אינם מצליחים.
לעתים קרובות, הלקאה עצמית נגרמת על ידי חרטה על התנהגותם הבלתי ראויה, גסות רוחם, העלבון שנגרם לאדם אחר (במיוחד קרוב). לדוגמא, הבת ניהלה קטטה עם אמה ובליבה הביעה כלפיה תוכחות מרירות רבות. והאם מתה במהרה. כעת הבת היתומה מתרפקת על הלקאה עצמית: זו אשמתה, היא התנהגה בגסות, ללא מעצורים, פגעה באמה, ולבה לא עמד בזה.
גם אם תוכחותיה של בתה היו נכונות, תהיה לה חרטה חזקה על האשמת עצמה.
האם הלקאה עצמית טובה או רעה?
קשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו. אם אדם שפעל לא בצורה הטובה ביותר חווה חרטה, חרטה, נראה שזה מדבר לטובתו. מצד שני, קיצוניות מזיקה בכל עסק, שלא לדבר על העובדה שמתח עצבי חזק יכול להשפיע על הבריאות.
