פעם כולנו התביישנו במעשינו או במעשינו. חברה ומוסר מכשירים את פעולותיכם ומעשיכם בדרכים שונות. בואו נראה מה זה יין.
ברור שאין מערכת דתית אחת שאינה כוללת את המושג "חטא": אפילו האמונות הפרימיטיביות והפרימיטיביות ביותר נבדלות על ידי איסורים רבים, "טאבו" שלא ניתן להסבירם באופן רציונלי. טאבו מופר, חטא מבוצע - ואדם הופך להיות מנודה עד שהוא מודה כי מעשיו הטועים ומנקי את פעולותיו המנקות בו.
ואכן, אולי אין אדם רגיל שללא בושה יכול היה לדבר על מעשיו כלשהם; מתברר שלכל אדם, במידה זו או אחרת, יש תחושת אשמה. כאן תוכלו לראות שאדם חווה בושה דווקא כאשר אחרים מגלים על התנהגותו הלא נראית; אשמה היא חוויה עמוקה יותר, אישית.
ככלל, למושג תחושת האשמה בתודעה היומיומית יש קונוטציה שלילית: זו הרגשה גרועה, הרסנית, שיש להיפטר ממנה. אבל האמנם? אחרי הכל, אשמה מתעוררת בקשר לפעולה כזו של אדם, שהוא עצמו רואה רע, שאינו תואם את מערכת הערכים שלו. מה ימנע מאדם לפגוע באחר, מאלימות, מפני גניבה, אם לא הסכנה של הרגשת אשם לאחר מכן? לא בושה למה שנעשה (אולי אף אחד לא יגלה את זה), לא פחד מעונש (הסטטיסטיקה אומרת שהקשחת עונשים לא מפחיתה את רמת הפשע), אלא אחריות אישית כלפי עצמך, הוצאה לפועל של עצמך והתפקיד של התליין מנוגן על ידי תחושת אשמה, - זהו העיקרון המרסן המסדיר את ההתנהגות האנושית ביחס לאחרים.
