יש תופעה פסיכולוגית מוזרה שנקראת החלקה פרוידיאנית. משמעות הביטוי היא שמאחורי ההסתייגות המקרית ישנם מניעים לא מודעים, סכסוכים פנימיים לא פתורים ורצונות מודחקים.
בשנת 1901 התפרסם הספר "הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום", שמחברו היה האב המייסד של הפסיכואנליזה, רופא, פסיכיאטר, אנתרופולוג ומדען זיגמונד פרויד. בעבודתו המדעית טוען האוסטרי המפורסם כי באמצעות מילים חסרות משמעות או פעולות שגויות מבטא אדם את רצונותיו הלא ממומשים והלא מודעים. לביטוי המקובל "החלקה פרוידיאנית" יש שם אקדמי - פרפרקסיס.
על פי התיאוריה של פרויד, כל הפעולות האנושיות השגויות מחולקות לארבע קבוצות:
- חסימות אבן, שגיאות כתיב, גיבוש, הסתייגויות;
- שכחת שמות, שמות, אירועים, עובדות, ייעודים;
- פעולות שגויות (מגוחכות);
- חיקוי שאינו תואם למצב או למילים.
פרויד איפשר למטופליו לדבר בחופשיות: ביטויים ומילים אקראיים, סתירות קלות בין ההתנהגות לבין הנאמר - כל זה איפשר למדען לזהות את הבעיות הפסיכולוגיות הנסתרות של המטופל. פרויד העניק לשיטה זו את השם - שיטת ההתאגדות החופשית, שזכתה מאוחר יותר להכרה מפסיכיאטרים ברחבי העולם.
אדם אינו מבין ואינו מכיר במניעיו וברצונותיו הלא מודעים, אך הסתייגויות שונות עשויות להצביע על קיומן של בעיות פסיכולוגיות ומניעים נסתרים.
אדם רגיל יסביר את שגיאת הדיבור שלו עם הרבה סיבות הגיוניות: שכחה, עומס יתר, דיכאון, סתם תאונה. מבחינתו לחפש משמעות נסתרת במעשיו הוא עיסוק חסר תועלת וטיפשי, אך בינתיים, אם תחפור, מתברר שפרויד הזקן לא כל כך טעה, אם כי פסיכותרפיסטים רבים היו מתווכחים איתו.
אחת הדוגמאות הקלאסיות ביותר להחלקות הלשון של פרויד היא התייחסות לאדם בשם אחר. לדוגמא, האישה מכנה את בן הזוג הנוכחי בשם בעלה לשעבר, מה שאולי בהחלט אומר: האישה לא הרפתה לחלוטין ממערכת היחסים שעברה, חושבת כל הזמן על בעלה לשעבר, אולי אפילו מעוניינת בחייו. ומקנא, או שונא בכנות. גם גברים לא בפיגור ולעתים קרובות מכנים את נשותיהם בשמות הפילגשות שלהם, עם כל התוצאות העצובות על עצמן.
עדיין קיימות מחלוקות בשאלה האם יש צורך לראות מניעים נסתרים בכל שגיאות הדיבור, או שמא קיימות תאונות? פסיכולוגים ופסיכיאטרים עדיין אובדי עצות עם תשובה מוגדרת.
