לעתים קרובות שומעים את השילוב "רוגע אולימפית" ביחס ליחידים. כולם מבינים שאנחנו מדברים על שוויון נפש, סיבולת. אך מעטים חשבו באופן ספציפי יותר על משמעות הביטוי הזה.
במיתולוגיה היוונית העתיקה, אולימפוס הוא ההר בו ישבו האלים. עבור בני תמותה בלבד הכניסה הייתה סגורה. לא אזעקה או יהירות אנושית לא נשמעו לפני האלים האלמותיים - השלום שלט תמיד באולימפוס. האלים נראו באדישות משמיים והיו תמיד חגיגיים, מכובדים ובלתי ניתנים לפטירה.
על סמך זה ניתן להסביר "רוגע אולימפי" כ"אדישות אלוהית ". אדם עם שלווה אולימפית, בעינינו, תמיד נראה רגוע, מאופק, חסר יכולת, בעל שליטה עצמית מצוינת, ודם קר.
כמובן שתורשה ממלאת תפקיד מסוים בעובדה שלאדם יש תכונות אופי כאלה, אך בעצם זו תוצאה של עבודה קפדנית על עצמו, זו לא מתנה של גורל, אלא היווצרות אופי.
לאדם בעל אופי אולימפי יש ערכים, הוא נחוש להשיג את יעדיו. אך יחד עם זאת, יש לו חוש פרופורציה מעולה ונמנע מקיצוניות. לפעמים נדמה שאדם תכליתי ופעיל נידון להתרגשות ולחץ מתמידים. אבל זה לא המקרה. ממוזג, קר רוח, הוא שומר על תמונה ברורה של רצונותיו - זה נותן לו יציבות. הוא לא מוסח בזוטות והוא מתקדם כל הזמן.
הסוד לשלווה האולימפית הוא לטפל בסביבתיכם ללא משוא פנים מיותר. אם אדם חושב שהוא מוקף באויבים, אז הוא נמצא כל הזמן במתח, לא סומך על אף אחד, מצפה רק להונאה ותחבולה. ועם גישה כזו לחיים, קשה להגיע להצלחה, כי כל הזמן שלוקח להגן על עצמך מפני הרצויים בסביבה. לכן, אדם כזה בקושי יכול להיקרא רגוע וחסר אונים.
קשר רב מדי לסביבה גם אינו מוסיף לאדם שלום אולימפי. נראה שאדם קופא במקום אחד, מכוון את כל מחשבותיו ומעשיו רק לאהוביו, ודואג כל הזמן לגביהם. התרגשות כזו אינה מאפשרת לו להתקדם, להשתתף באופן מלא בחיים.
לכן, על מנת להשיג שקט נפשי אולימפי, יש צורך להבחין בין אירועים מעצבנים קלים לבין כשלים גדולים באמת, ולא להתעכב על רגעים מעצבנים ברצינות רבה מדי. לעבור את החיים בקלות ובהומור, להבין ולסלוח לאחרים.
