האם האשמה היא קול המצפון שלנו? כן, אתה בטח יכול לומר זאת. המצפון אינו טבוע באדם מגיל לידה, הוא גדל. וככל שמצפון מתעורר ומתחזק אצל אדם, כך הוא מרגיש בצורה חדה יותר את אשמתו אפילו על מה שהוא, למעשה, הוא לא אשם, אלא שהוא יכול להתנגד לו.
המצפון הוא בסיס הקיום האנושי בחברה. אך מה מסביר את הקונוטציה השלילית שאנשים רבים נותנים לתחושות אשמה? ככל הנראה, בחוכמה המקובלת, שני מושגים מתבלבלים: אשמה כקול מצפון ואשמה נוירוטית, דמיונית שגאולתה בלתי אפשרית, אך בכל זאת מייסרת את האדם ומאלצת אותו לבצע פעולות החורגות מהנורמה. כמו תחומים רבים בנפש האדם: אהבה, פטריוטיות, יצירתיות, - מצפון ובהתאם לכך, תחושת האשמה יכולה להתקיים גם בצורה הרמונית, מלאה, וגם בצורה מעוותת, פתולוגית. ובמקרה האחרון, אשמה, ככלל, מתבררת שאינה נובעת מהפרה של אדם את הסטנדרטים המוסריים של עצמו, אלא מוטלת מבחוץ - על ידי חינוך שגוי, דעת קהל מעוצבת היסטורית, אידיאולוגיה שגויה.
את "החטא" של כל אדם, שמטיפים לו כמעט כל הדתות, יש לייחס לצורה הנוירוטית של תחושת האשמה. למרות הטקסים המפותחים והשיפור העצמי המוסרי, עבור אנשים דתיים רבים, מסיבות שונות, הרצון לישועה אישית הופך להיות היפרטרופי - ולכן צומים ארוכים, חבישת שרשראות, הלקאה עצמית ואפילו השבעה עצמית משמשים לכפר על חטאים. תחושת האשמה שרכש ילד שהיה נתון לעונש פיזי ("אם הם מכים אותי, אז אני רע") יכולה למצוא לימים ביטוי בתוקפנות, בהתנהגות א-חברתית. קורבנות אלימות מינית בחברות רבות, במקום לעורר הזדהות, לעתים קרובות מטילים האשמות על מה שקרה ("זו אשמתי"), וחרם חברתי, "בושה" עלול לגרום לקורבן להתאבד.
כל המקרים בהם רגשות האשמה הם בעלי אופי נוירוטי מחייבים עבודה של פסיכותרפיסט. אם אשמה במעשים שבוצעו מטפחת אחריות באדם, מעודדת אותו שלא לבצע פעולות כאלה בעתיד, אז נוכל לדבר על אדם בריא ובוגר שיש לו מוסר אמיתי ומסוגל לתפקד ביעילות לטובת החברה.
