צבוע הוא אדם דו פרצופי, מרמה שאומר דבר אחד וחושב דבר אחר. ככלל, הוא מתנהג כך, פועל ממניעים אנוכיים או ממניעים לא ראויים אחרים. הסוג הקלאסי של צבוע הוא פורפירי ("יהודה") גולובלב ביצירתו של M. E. Saltykov-Shchedrin "לורד Golovlevs". למרבה הצער, אנשים כאלה אינם נדירים. איך עליכם להתייחס אליהם?
מיהו צבוע?
הצביעות של אדם היא סיבה מספקת לסירוב לתקשר. מנקודת המבט של השכל הישר האלמנטרי והמוסר האנושי, צבוע אינו ראוי ליחס אדיב ולא לאמון. הוא רמאי, לא אמין, מסוגל לבגוד בהזדמנות הראשונה. אתה לא יכול לסמוך עליו ולא לדבר איתו בסודיות, מכיוון שהוא כמעט בוודאות יגיד לך מיד את הסוד שלך. לכן, עדיף לא לקיים שום קשר עם אדם כזה בכלל. ואם זה לא אפשרי, למשל, במקרים בהם הוא קרובך או עמיתך לעבודה, שמור על מערכת היחסים למינימום והגבל את עצמך רק לברכות ולביטויים הכלליים ביותר. כלומר, תהיה צודק איתו בקור - לא עוד.
בשום מקרה אל תסמכו עליו בסודותיכם, אל תשתפו בבעיות, כי פתיחות זו יכולה להפנות נגדכם. אם אדם כופה את התקשורת שלו, הראה לו בעדינות, והתייחס להיות עסוק.
אין זה מקרה שרוב האנשים רואים ביושר, נאמנות למילה בין התכונות האנושיות הראויות ביותר, והונאה וחוסר כנות כלולים ברשימת הלא ראויים ביותר.
כיצד מאמינים צריכים להתייחס לצבועים
עם זאת, נשאלת השאלה: כיצד על המאמינים הכנים להתייחס לצבועים? שכן, למשל, הדת הנוצרית דורשת: "אהב את שכנתך כמוך." גם אם ה"שכן "הזה, בלשון המעטה, אינו האדם הראוי ביותר. אתה יכול גם לזכור את הציווי: "אל תשפט, שלא תישפט בעצמך."
זו שאלה קשה. מצד אחד, הדת מחייבת שמאמין יתייחס לאדם אחר, גם אם אותו צבוע, בסבר פנים יפות, באהבה, אך מצד שני, התייחסות כזו יכולה להיחשב גם כצביעות. לדוגמא, מאמין אינו חש תחושות חמות כלפי צבוע ומאלץ עצמו פשוטו כמשמעו לסבול את חברתו, המתאר לבביות, וזה חטא.
כל הדתות הגדולות בעולם מגנות בתוקף צביעות, ומשוות התנהגות כזו עם שקר.
במקרה זה לא מזיק להתייעץ עם איש דת. הדת הנוצרית מלמדת כי המושיע, גם לנוכח ייסורי המוות, לימד את כולם שיעור בענווה ובסבלנות, וסלח גם לתלייניו וגם לשודד שלעג לו ועלבונו. לכן, מאמין יכול בהחלט לסלוח לצבוע, להתאבל על חטאיו ולהתפלל שה 'יביא את האדם הלא ראוי הזה להבנה.
