מה המהות של טבע ומנגנוני הגמגום?
יש דוגמה טובה מאוד בספרות העולמית שעוזרת להבין את אופי הגמגום. אלן מרשל, ב"אני יכול לקפוץ מעל שלוליות ", מתאר אישה אחת שהיו לה שיער ארוך ומכוער על הסנטר שלה. האנשים סביבה תהו מדוע היא לא גילחה אותו. והעובדה היא שאם היא תגלח אותו, היא תודה בעובדת קיומו. יידרש אומץ להודות בפגם שלך, להתמודד עם משהו לא מושך בעצמך.
השוואה זו מאפשרת לנו להבין היבט אחד של גמגום. הגמגום (ברוב המכריע של המקרים) מנסה להסתיר את פגם שלו, להכחיש, לדחות אותו, להשליך מאמצים גדולים כדי שאף אחד לא יבין שהוא מגמגם. הוא כל הזמן נאבק בגמגום שלו.
כלומר, הגמגום מכחיש את עובדת הגמגום שלו. זה מתבטא גם בעובדה שהגמגום במהלך הדיבור עושה מאמצים רבים להסתיר אותו.
כיצד יתנהג אדם המכחיש את קיום ידו? הוא יסתיר את ידו, יסווה אותה, הוא יפחד שמישהו יבין מה הוא מסתיר, הוא יהיה מודאג כל הזמן. ככל שהוא מסתיר את ידו, כך ישים יותר תשומת לב אליה, כך הוא ייראה מוזר יותר בעיני אחרים.
המצב דומה לגמגום. ככל שאדם מנסה לא לגמגם יותר, כך הוא מתחיל להתמתח, ובעקבות כך מעצים את הגמגום. אדם לא יכול לחשוב על משהו חסר טעם. אם הוא חושב על נשימה, זו המחשבה על נשימה; אם הוא חושב על לא לנשום, זו גם המחשבה על נשימה. אם אדם חושב על הגמגום שלו, זו המחשבה של גמגום, אבל אם הוא חושב על לא לגמגם, אז זו אותה מחשבה. כמו כן, מצב הגמגום טעון מאוד רגשית. חרדה, פחדים ורגשות שליליים אחרים מלווים אדם מגמגם.
השתקפויות אלה מובילות למסקנות מעניינות מאוד. הדבר החשוב ביותר, לדעתי, הוא שאין טעם להילחם בגמגום. זה רק מחזק את זה. אני באמת רוצה לא לגמגם, אבל דווקא עם הרצון הזה אני יוצר ומעצים את הגמגום. האם זה לא פרדוקסלי?
זה כנראה ממלא תפקיד מפתח בעובדה שבדרך כלל בעיות דיבור מתחילות להתפוגג אצל אדם מגמגם אחרי אמצע החיים. בגיל זה הם פשוט כבר עוזבים את העמדה הבלתי ניתנת לפירוש שהיה קודם.
אם גמגום נתפס בכאב על ידי אדם, יתכן שיהיה לו רצון לא לדבר או לדבר כמה שפחות, כלומר אל תחשוף את עצמך לתחושות לא נעימות כאלה. הוא מתחיל להתרחק ממצבי הדיבור בעצמם, לחשוב איך לומר פחות או בכלל לא לומר, נסוג לתוכו.
תופעה זו מכונה "פרדוקס היומן" והיא מתוארת על ידי וי לוי. אם בולי עץ מונח על הקרקע, קל מאוד ללכת עליו, אם אתה מרים אותו במטר, אז קשה יותר ללכת, אם ב -20 מטר, אז פשוט בלתי אפשרי לאדם לא מוכן ללכת. במקרה האחרון, אדם מתחיל לחשוב איך לא ליפול. כלומר, הוא מכוון את מאמציו למחשבות על הנפילה, ובכך מתכנת ויוצר אותן תנועות מביכות שימנעו ממנו לעבור. אותו מנגנון חל על גמגום.
