מה אדם באמת יודע על המוות? או שאולי רק היחס של האדם אליו נלקח לידע זה, להבנת המהות? אחרי הכל, אם אתה חושב על זה, שום דבר לא ידוע באמת על המוות. כולם היו רוצים לקבל תשובות לשאלות האלה, כי לפחות פעם אחת בחיי חשבתי על זה.
בדתות עולמיות רבות, היחס למוות אינו חד משמעי. דוגמות מבוססות על ידע סובייקטיבי, ולהאמין בהן או לא זו הבחירה של כולם. עבור חלקם העמדה הבודהיסטית עשויה להיות הקרובה ביותר. למה לא? אחרי הכל, אם לשפוט לפי האופן שבו הם מתייחסים למוות, אפשר לחשוב שהוא מעולם לא היה קיים. גלגול נשמות הוא עדות ישירה לכך. המדע המודרני אינו מכיר בכך, אך גם אינו מכחיש זאת באופן פעיל. זה מאפשר לחשוב בחופשיות שיש עדיין קשר רציונלי, והלידה מחדש של האדם היא חוויה אמיתית מאוד.
נוצרים אורתודוכסים נקראים לא לחטוא, לעשות מעשים טובים, ו"שם "יחשבו עליהם או יתבקשו מהם בקפידה. במילים פשוטות, לאחר שהקליפה האנושית מפסיקה לבצע תנועות, לדבר, להכניס אוכל לעצמה ואז להפריש את תוצרי הפירוק שלה, שום דבר לא ישתנה. ככל שחיינו כאן, הכל יקרה איפשהו "שם". עם תיקון אחד בלבד - למישהו יהיו חיי גן עדן, בעוד שאחרים ייאבלו לנצח. ובכן, אף אחד לא יודע איפה, אבל אתה עדיין צריך לחיות?
מדינה אפריקאית קטנה גאנה. קיימת מסורת של ייצור ארונות מתים מקוריים במשך זמן רב. מקום מנוחה ארצי אחרון זה של האדם משקף את תחומי העניין שלו. אז, לאלו שאוהבים לעשן סיגר קובני, הם יכינו ארון בצורתו, וצלם ייצא למסע בארון קבורה בדמות מצלמה מועדפת. ההלוויה עצמה נערכת באווירה נינוחה, מלווה בריקודים עליזים למוזיקה רועשת. מה האנשים האלה יודעים? למה הם לא מתאבלים? זה פשוט, יחסם לאדם שנפטר לא השתנה, הוא חי עבורם. הם לא רק מאמינים בזה באופן מסורתי, הם יודעים זאת.
האי באלי באינדונזיה. הלוויות הבאליש עורכות מסיבה שלמה. מנקודת מבטם החיים הם מצב זמני של האדם, והמוות נותן לו את האפשרות לבחור.
בדוגמה ליחסם של הנזירים הטיבטים לנשימה האחרונה של אוויר שכנם, ניתן לראות גם לא צער, אלא להפך שמחה. הם מבינים בבירור כי רגע ההנאה האמיתית מהחופש התקרב, ומכאן נפשם ברורה.
אז למה לגנוח ולפתול את הידיים בתיאטרון עם אזכור המוות? האם לא עדיף להפסיק לחשוב על זה כעל פעולה אמיתית מאוד לחלוטין? מה אם זו בדיחה מגניבה של מישהו שדנה את המו"ל שלו לצחוק הומרי נצחי? והאיש עצמו גם משחק אותו בזה. באופן מוזר, אבל האורתודוקסיה של הדתות מולידה את הפרדוקס של המדע. ככל שהביטוי "המוות הוא הסוף ההגיוני של מחזור החיים האנושי" חזק יותר, כך הוא נתקל בהתנגדות רבה יותר ומוליד פרדוקסים מדהימים, שטרם הוכחו.
