הגאווה גורמת לאדם לחשוב שהוא הכי טוב, ורק הדעה שלו יכולה להיות נכונה. זה לא מקובל מבחינת הדת, אולם פסיכולוגים גם מבטיחים שיש להיפטר מתכונת אופי זו.
מצד אחד, גאווה היא חטא כמעט בלתי מנוצח, מכיוון שאדם שבאופיו תכונה זו קיימת לעולם אינו מוותר ואינו מסוגל לקבל את הרעיון כי ייתכן שהוא עושה רע. קשה מאוד לשכנע אותו, או יותר מכך לשבור אותו. מצד שני, למרות שאנשים מבחוץ אינם יכולים להתמודד עם אדם גאה, הוא בהחלט עלול להרוס את עצמו, להרוס את חייו ולהרחיק את כל מי שאוהב ומעריך אותו. דרך הגאווה היא דרך הבדידות.
אנשים גאים לעיתים קרובות משפילים. הם לא מקבלים ביקורת ומאמינים בכנות שהם עושים הכל בצורה מושלמת, והרוצים שלהם קנאים או טיפשים. במקרה הטוב, אדם עומד במקום, לא מתקדם, ובמקרה הרע מאבד כישורים וידע. גם אם אדם גאה משיג הצלחה, הוא אינו מסוגל לשמור עליה לאורך זמן. אדם כזה לא לומד מטעויותיו ולעיתים קרובות דורך על אותה מגרפה כל הזמן, והורס את חייו. אז שחקן אינטליגנטי ומוכשר יכול להרוס את הקריירה שלו בלי להקשיב לבמאי, כל הזמן מאחר לחזרות וצילומים ולהאמין בכנות שהכל סובב רק סביבו.
גאווה יכולה להרוס את האישיות ולהרוס מערכות יחסים טובות. מעטים האנשים שמצליחים להישאר זמן רב עם אדם יהיר שמעמיד את עצמו מעל אחרים, מכיוון שמערכת יחסים כזו קשורה להשפלה מתמדת, אם כי שקטה. מריבות עם יקיריהם, סכסוכים מתמידים בעבודה, הרס יחסי אהבה - זה מה שמבחינת הפסיכותרפיה מחכה לאדם שאינו מסוגל להיפטר מגאוותו.
פסיכולוגים מזהירים מפני גאווה וגאווה מבלבלים. אדם צריך להיות בעל הערכה עצמית, עליו לאהוב ולהעריך את עצמו. אך יחד עם זאת, חשוב להכיר בכבודם של אנשים אחרים, לראות ולתקן את הטעויות שלך, להשתפר. זו גאווה, ולא משלימה יהירות ואנוכיות.
