מהו דיכאון? היא, בניגוד למקובל בחיי היומיום, היא מחלת נפש, המלווה במספר תלונות.
מצב רוח מדוכא יציב, עיכוב פעולה וחשיבה, אובדן עניין בסביבה, כמו גם תסמינים גופניים שונים כמו נדודי שינה, ליקוי או אובדן תיאבון, עד להופעת מצבים כואבים הם כל הסימנים האפשריים לדיכאון.
רוב האנשים הסובלים מדיכאון מפתחים מחשבות אובדניות במוקדם או במאוחר, וכתוצאה מכך 10 עד 15% מתאבדים.
מדינות דיכאון חוזרות מדי שנה. שיא המחלה מתרחש בקבוצת הגיל 30-40. ההסתברות לפתח דיכאון במהלך חיים שלמים היא 7-18%, בעוד שאוכלוסיית הנשים נמצאת בסיכון כפול לפתח הפרעה זו מגברים.
רבים מהחולים אינם פונים לרופא. חלקן נובעות מבורות, אחרות מתחושת בושה או ניסיונות הדחקה, פחד להודות שיש להן מחלה. עם זאת, לעיתים קרובות, בשל התסמינים השונים שלהם, דיכאון לא מתגלה גם על ידי הרופאים, מכיוון שלא לכולם יש ניסיון פסיכיאטרי מספיק בכדי לזהות במהירות את המחלה.
מאובחנים במהירות ובזמן הופכים את עמדתו של המטופל רחוק מלהיות חסר סיכוי. בעשורים האחרונים לא נעשה מעט כל כך לטיפול, וכתוצאה מכך ניתן לקבל יותר מ -80% מהחולים טיפול יעיל לטווח ארוך. על אחת כמה וכמה חשוב שתתבצע עבודה חינוכית והסברתית שתחשוף את מהות המחלה, שכן היא יכולה לתפוס את כולם, ללא קשר לגיל, מין או מעמד חברתי.
מדברים על דיכאון חד קוטבי כאשר שלבי הדיכאון עדיין אינם מאניים באופיים. אם יהיו סימנים כמו דיכאון, אדישות, חוסר עניין במתרחש, כמו גם שלבים של מצב רוח מוגבר יתר על המידה עם נטייה לריחוק (מאניה), אז אנחנו מדברים על דיכאון דו קוטבי. בכ -20% מהחולים המחלה היא דו קוטבית.
בשנים האחרונות, היו כמה אינדיקציות לכך שהפרעות דו קוטביות עם תסמיני מאניה קלים עשויות שלא להיות מוכרות. מניות בצורתם הטהורה ללא שלב דיכאוני הם נדירים ומהווים כ -5%.
