יש אנשים שאוהבים מאוד לצפות בחייו של מישהו אחר, חלקם אוהבים להתהדר בחייהם. ככל הנראה, הראשונים הופכים לצופים של פרויקט הטלוויזיה Dom-2, והאחרון הופך למשתתפיו.
כמעט 9 שנים, TNT משמח (או מרגיז) את צופיה על ידי הצגת תוכנית הריאליטי Dom-2. אין אדם אחד בעולם שלא שמע על בית הנס. מישהו אוהב את המופע הזה, מישהו מגנה את יוצריו ומשתתפיו. אך איש עדיין לא יודע מתי יסתיים הפרויקט הזה.
שמועות על סגירת בית -2 נפוצו לא פעם. לפני מספר שנים נושא זה נדון אפילו ברמת הדומא של העיר מוסקבה. היו אפילו "נועזים" כאלה שניסו להשיג באופן עצמאי את קצה מכשיר הטלוויזיה המעצבן, והשליכו על שטחה מטעני חבלה מאולתרים.
בית -2 ייסגר ב- 13 בפברואר 2013, ומי קיבל את ההחלטה הזו? דמיטרי מדבדב? השמועות הללו "הולכות" באינטרנט הנקראות אינטרנט. כן, כן, רק שמועות ולא אחרת, מכיוון שגם בעמוד האתר הרשמי של הפרויקט, שכבר הפך ל"סנטה ברברה "השני, הטקסט עם האירוע המבריק הזה אינו גדוש. כנ"ל לגבי יוצרי הפרויקט, הם גם "מטומטמים כמו דגים". ואם אתה מתעמק בשמועות האלה, כביכול ב"ראש "? מיד יתברר שמי שגר ב- Dom-2 לא יוכל לחיות יום בלי המופע הזה. ולמה? נראה שיש על מי לדאוג: לשכן ולאשתו, לחבר ולחברתו, בסופו של דבר, לעצמו ולבן נפשו. אך למעשה, ההפך הוא הנכון: אנו מדליקים את הטלוויזיה, יושבים על כסא נוח עם כריכים מוכנים ומתעמקים בחייהם של אותם אחרים שמשחקים בצד השני של המסך. זה נשמע מצחיק, אפילו מוזר, אבל אנשים כל כך מסודרים - אנחנו צופים ולא יכולים לקרוע את עצמנו, כי הפקת התוכנית כל כך מוכשרת שהיא הופכת למציאות. ולמה אנחנו אוהבים לרגל אחר בעיות של אחרים?
לדברי פסיכולוגים, התשובה לשאלה זו אינה כה פשוטה. העובדה היא שכל אדם בסתר רוצה לרגל אחר חייו של אחר, ותוכנית הריאליטי נותנת את התחושה האמיתית ביותר של "חור מפתח". אפילו רופאים לא מכחישים את העובדה שיש מה שנקרא מציצנות - התמכרות לציץ. לאור זאת, בית -2 וכל הפרויקטים הדומים לא ייסגרו עד לרגע בו האנושות תפסיק להציץ או שסוף העולם יגיע. סוף העולם אולי יגיע, אבל לעולם לא נפסיק להציץ, ולכן דום -2 לעולם לא ייסגר, אלא שהשם ישתנה לדום -3.
