אפילו קשה לדמיין כמה טראומות אנחנו באמת נושאים בעצמנו, כמה דמעות לא בוכות, מילים מרוסנות וצרחות אנו נושאים בעצמנו. כמה כאב, טינה, מרירות ועוד הרבה שאנחנו שומרים איתנו במשך שנים, איזה נטל כבד אנו נושאים על כתפינו במהלך החיים, לא מעזים לזרוק אותו ולהתיישר. ואתה יכול להתמודד עם כל זה יותר מיום ושנה אחת, אבל תמיד יש תקווה שתוכל להסיר את רוב הזבל הנפשי, להתנקות מדברים מיותרים ולשחרר את עצמך, לתת מקום לרגשות חדשים, לרגשות חדשים, חדשים תחושות.
הורי התגרשו כשהייתי בת 10. אני זוכר שאז לא הרגשתי רגשות מיוחדים בקשר לזה. קיבלתי בשלווה רבה את החדשות האלה, ריחמתי קצת על אמי כשהיא אמרה לי עם דמעות בעיניים שאבי כבר לא יחיה איתנו. וניסיתי בכל כוחי הילדותית לעזור לאמי אז. מכיוון שהיא עבדה הרבה במשמרות, לקחתי אחריות על הכל: על אחותי הקטנה, על הלימודים, על קניות ופדיון קופונים (זכור את שנות ה -90 …), על סדר בבית, באופן כללי, אני עצמי הייתי הרבה תלויה בעצמה ונשאה בנטל כבד זה במשך שנים רבות. מעולם לא היה שום טינה או כעס על אבא שלי, גדלתי כמו כולם, והכל היה בסדר עקרונית. נושא הגירושין מעולם לא עלה במחשבותי, נראה לי שאין שום דבר טרגי במצב זה. גם בבגרותי, התייחסתי לגירושין של מישהו כמובן מאליו ולא הבנתי אם הוא מוצג כטרגדיה כלשהי.
היום תרגלתי את אחת הטכניקות, בעזרת קולגה, עבדנו על נושא שבשום אופן לא קשור לגירושין, כל התחומים והרמות היו מעורבים בטכניקה: מחשבות, רגשות ורגשות, תחושות בגוף. בשלב מסוים, כאב הופיע בזרוע הימנית, הם החלו לעקוף אותו, הוא נע לפתע גבוה יותר בזרוע עד לכתף ועצר שם. כשהייתי מציץ לכאב הזה, פתאום הבנתי שהיא רוצה להזכיר לי את הגירושין. בהתחלה לא הבנתי מה זה, אבל פתאום דמעות זלגו בעיניי, התחלתי לבכות בקול, כמו ילד, נכנסתי לגמרי למצב של אותו אוליה הקטן, שגילה שאבא עוזב, רציתי לצרוח, לרקוע ברגליים, באופן כללי, לזרוק התקף זעם, כמו שילדים יכולים לעשות, אבל מעולם לא הרשיתי לעצמי לעשות זאת.
כל כך ריחמתי על עצמי, כל כך רציתי לרחם עליי, להתכרבל ולחבק אותי. אבל לא קיבלתי את זה אז לא מאמי ולא מאבי. ואז, כבר בילדותי, רציתי להיראות חזקה, רק עכשיו הבנתי שאני לא רוצה רחמים על עצמי מאחרים. רק עכשיו הבנתי עד כמה עמוקה הטראומה הזו ישבה בי והגנה עלי מעצמי.
אחרי זה הגיעה הקלה כזו, מטען רגשי כה חזק, כל כך הרבה אנרגיה שוחררה. רחמים עצמיים התחלפו בשמחה, שכפי שהתברר אסרתי על עצמי להרגיש במלואה, כי אי אפשר היה לשמוח כשאמי הייתה רעה ותמכתי בה ככל שיכולתי. כנראה שאז אסרתי על עצמי לשמוח באמת, כמובן, זה לא תמיד ואני אדם אופטימי למדי בחיים, אבל תחושת שמחה מרוסנת זו תמיד הייתה קיימת.
