אנשים כותבים שירים על אהבה לחיים, לאנשים, לאלוהים. אצל חלקם הם מתגלים כטובים מאוד, עבור אחרים, חלשים, תמימים. זה מובן וטבעי, מכיוון שרמת המיומנות בקרב אנשים שונה. יש מחברים הפונים לעצמם שירים. מה הסיבה? אי אפשר לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, כי הכל תלוי באדם.
הוראות
שלב 1
עקב שינוי חד ברקע ההורמונלי, מתבגרים תופסים את כל הדברים המחמירים מדי, הופכים לרגשים ופגיעים, מתנגשים עם הורים, קרובי משפחה ומורים. נראה להם שמבוגרים כלל לא מבינים אותם, אדישים לבעיות שלהם. אם מתווספת לכך אהבה בלתי נשכרת, התלמיד עלול ליפול לדיכאון קשה, להחליט כי אין אושר בחיים, איש אינו זקוק לו, איש אינו אוהב ומבין אותו. כדי להימלט מהמחשבות המעיקות הללו, הילד מחבר שירי אהבה המופנים לעצמו. שירים כאלה הם סוג של "תרופה" לדיכאון שנוצר. יצירתיות כזו מדברת על טינה כלפי העולם החיצון.
שלב 2
המצב ההפוך יכול לקרות גם, למשל, נער מרשים הוא כל כך מאושר, לאחר שהשיג הדדיות מאדם אהוב, שהוא מוצף ברגשות, הוא רוצה לומר לכל העולם שהוא אהוב. אז אנו מקבלים שורות על אהבה עצמית. בפסוקים כאלה, אתה יכול להבחין בפתק של שמחה ואושר.
שלב 3
בגיל בוגר יותר ניתן להסביר זאת מסיבות אחרות. לדוגמא, אדם מסיבה כלשהי אינו מפתח קשרים עם קרובי משפחה, חברים ועמיתים, הוא אינו יכול לסדר את חייו האישיים בשום צורה שהיא. הוא נחשב יהיר, בעוד שהוא פשוט מרשים מדי. כשהוא יוצר שירי אהבה, נראה שהמחבר בורח מהמציאות הלא נעימה, ומסביר לכל האחרים שהוא לא ממש יהיר, יש לו הרבה יתרונות ויש לו למה לאהוב.
שלב 4
יש פעמים שהמחבר יוצר לעצמו שירים על אהבה, כשהוא בטוח בכנות בחוסר העמידות שלו, בתכונות הגבוהות שלו, בקסם. הוא רואה עצמו מודל, סטנדרט של כל המידות הטובות. אדם כזה מרומם את עצמו. זהו כבר מעבר בין האגואיזם החזק ביותר (על סף האגוצנטריות) לבין הפרעה נפשית.
