בקרב אלו הסובלים מנטיות אובדניות, לא כולם זקוקים לעזרת פסיכיאטר, שמטרתם למנוע התאבדות. העובדה היא שלעתים קרובות ניסיונות התאבדות הם הפגנה ומהווים אמצעי לתמרן אנשים.
אדם שמאיים כל הזמן על יקיריו להתאבד באמת הולך לבצע את האיום שלו: הדבר מעיד לפחות על ידי העובדה שהוא מצהיר בגלוי על כוונתו. עם זאת, "התאבדות הפגנתית" יכולה להגיע רחוק למדי ואף להוביל למוות, אך באופן מקרי בלבד. למשל, קופץ על אדן החלון ומאיים להשליך את עצמו לרחוב, אדם יכול לחמוק ברשלנות ובאמת ליפול. אצל אנשים כאלה, כמובן, גם עבודת פסיכיאטר נחוצה, אך כלל לא עבודה שדרושה התאבדויות אמיתיות.
אם אנו שוללים גם סוגים שונים של חולי נפש, אז מצב משבר של אנשים בריאים נפשית מתרחש לרוב עם התפרקות חברתית, או אי התאמה.
סכסוך עם אנשים המשמעותיים עבור אדם המשתייך לסביבתו החברתית (במשפחה, בעבודה, במעגל האנשים הדומים לאופק), פגיעה בכבוד האישי, אובדן של אדם אהוב, מחלה חשוכת מרפא - כל אלה גורמים יכולים להוביל למצבים שנראים חסרי תקנה, מכיוון שהם שוברים את הקשרים המיקרו-חברתיים שאדם צריך כדי להרגיש משמעותיים בחייו. כתוצאה מכך מופיעה תחושת ייאוש, ההופכת לדיכאון עמוק, בו יכולות נפשיות פוחתות, והאדם כבר לא רואה שום פיתרון אחר למצב, למעט מותו.
