מאמר על החוויות הראשונות שלנו לפני הלידה, כיצד הם משפיעים על החיים המאוחרים יותר.
על מה אנחנו חושבים ברחם?
שלום קוראים יקרים!
הפעם נדבר על החוויה הראשונה שקיבלנו כשהופענו בעולם הזה, על לידתנו.
לרוע המזל, רבים מאיתנו תופסים את עצם הלידה של ילד כאירוע לא נעים, כואב, שצריך לעבור במהירות ולשכוח.
ואכן, כולנו, למעט מקרים נדירים מאוד, שומרים את זיכרונות לידתנו עמוק בנשמתנו, במילים פשוטות, אנו שוכחים את לידתנו. ולשווא. מתברר כי הדרך בה גבר קטן עובר את לידתו עשויה להיות המפתח למה שמצפה לו בחייו העתידיים.
פסיכולוגים גילו שאדם ממשיך להיות מושפע מאותם אירועים שקרו לנו לפני זמן רב, עד למה שקרה לנו במהלך הלידה ואף קודם לכן.
מתברר שאנחנו מתחילים להתקיים ותופסים את העולם סביבנו לא מהרגע בו אנו נושמים את הנשימה הראשונה, אלא הרבה יותר מוקדם.
אחד המדענים הראשונים ששמו לב לכך היה סטניסלב גרוף. הוא חקר מצבים שונים של תודעה אנושית באמצעות LSD והשיג את העובדה שהוא ומטופליו החלו לזכור אירועים שנשכחו.
בתחילה החלו חולים להיזכר באירועים מילדות רחוקה. בשים לב שהזיכרון היה מאוד מציאותי - הם הרגישו לגמרי כמו ילדים, חשבו והגיבו לכל דבר כמו ילדים. בהמשך החלו להופיע זיכרונות ממה שקרה לפני הלידה.
התברר כי האיש הקטן ברחם חי את חייו, בעל המגוון הרחב ביותר של תחושות וחוויות הנבדלות במובנים רבים מאלו הנוכחיים שלנו.
מה יכול תינוק לחוש ולחוות לפני תהליך הלידה? איך הוא מרגיש?
אלו שהצליחו לזכור את חוויותיהם הקשורות ללידה, מציינים את עומקם ואת אופיים הקוסמי. דיווחים רבים מצביעים על כך שילד ברחם אינו מרגיש כמו ישות נפרדת, אלא כאילו התמזג עם אוקיינוס החיים, עם היקום כולו. הילד מרגיש אחדות עם אמו ומבחין ברוב ניואנסים במצבה הרגשי ובעיקר ביחסו אליו. כאילו נוצר קשר טלפתי ברור המחבר בין אם לילד.
הילד פתוח לכל חוויות האם. אך תפיסתו שונה, כמובן, משלנו. לא מחשבות, שיפוטים והערכות נתפסים ונקראים, אלא מצבים רגשיים, רגשות, חוויות.
ברמה כלשהי שעדיין לא נחקרה, הילד תופס ותופס עד כמה הוא אהוב ומצופה ממנו. הדרך בה האם מתייחסת לילד כשהוא עדיין ברחם משפיעה על כל חייו העתידיים במובנים רבים. אם האם שולחת לו רגשות חיוביים, חושבת עליו, אז הילד תופס זאת כזרם של אכפתיות ואהבה. ואז, בחיים העתידיים, אדם סומך יותר על העולם סביבו, מאמין שהוא אהוב ותומך. זה אולי נראה מוזר, אך היכולת ליהנות מהחיים ולהירגע שורשיה בתקופה זו ממש בחייו של האדם. וכמובן, אדם שמקבל זרם של אהבה וטיפול ללא תנאי יהיה מצליח יותר ויציב יותר מבחינה פסיכולוגית.
אם האם במצב של לחץ וחושבת באימה על לידת ילד, אז הוא תופס זאת כתוקפנות ואיום על חייו. חוויות כאלה של האם יכולות ליצור תחושה של כאוס וחוסר תועלת שלהן.
לבסוף, הלידה עצמה מתחילה - המבחן החמור והאחראי ביותר. העובדה היא שבתחילה הרחם מתחיל להתכווץ בכוח גדול מאוד, בעוד תעלת הלידה עדיין סגורה. ילד מסביבה נוחה ממש הולך לגיהינום. הכוח מנותק, והוא נלחץ מכל עבר בכוח מדהים. ניתן להשוות את הרגע הזה לתחושה של שום מוצא, מלכודת.
וכאן לאופן שבו אמו התייחסה אליו בעבר יש חשיבות מכרעת. אם היו מספיק אהבה וחום, אז קל יותר לשאת את המבחן הזה.
אם תקופה זו עוברת פחות או יותר טוב, אז הילד זוכה לחוויה הראשונה של סבלנות בחייו. בעבר, הוא היה בנוח, קיבל את האוכל הדרוש, אבל עכשיו הוא איבד את כל זה. זהו המחסור הראשון בחיי הילד. אם בדיקה זו עוברת כשורה, הרי שבחיים אדם כזה פחות צפוי להיכנס לפאניקה עם קשיים וצרות זמניות.
מה אם הכל היה שונה? ואז זה נתפס כקריסת העולם, יש תחושה של אובדן, חוסר תקווה, אשמה.
ברוב המקרים, האם מתחילה לחוות בהלה עם תחילת הלידה. ולמרבה הצער, זה מוביל לעובדה שהילד משולל תמיכה רגשית.
אם חוויה ראשונה זו אינה מצליחה, הרי שתחושת האבידה יכולה להישאר שנים רבות. מכאן יכולים לנבוע הפחד ממרחבים סגורים וכמה מהבעיות הנוכחיות שלנו.
יתר על כן, תעלת הלידה נפתחת, והילד מתחיל לנוע החוצה. תחושת חוסר התקווה, אם היא תישאר, מתרככת משמעותית עם הופעת דרך החוצה. התכווצויות עוזרות לילד לצאת, אך הילד עצמו עושה מאמץ להתקרב ליציאה.
זוהי החוויה הראשונה והערכית ביותר במאבק על קיום האדם והשגת המטרה. ולמעשה, הרבה בעתיד תלוי איך הילד עובר בדרך זו. אם הוא נלחם בהצלחה על קיומו, אז בחיים הוא יתנהג באותה צורה. אם לידה כואבת, או, וזה חשוב מאוד, הילד מרגיש שהוא לא צפוי בעולם הזה, אז הוא עלול אפילו לעכב את התקדמותו. ואז בחיים, ככל הנראה, הוא לא יהיה אדם "פורץ דרך", ועצם השגת המטרה תהיה קשורה לתחושות לא נעימות.
לבסוף, התינוק נולד. והרבה תלוי גם איך הוא נפגש.
להיוולד בהיר מסמל את ההישג הראשון של מטרה בחיים. אם מברכים אותו בחום, אהבה ודאגה, באופן כללי, מבחן זה יכול להיחשב מוצלח. אם ילד מרגיש כאב, קור ודחייה, אז הניסיון הראשון שלו בחיים מלמד אותו: "לא משנה כמה תתאמץ, שום דבר טוב לא ייצא מזה".
להיוולד זה להיוולד בעולם חדש בו הכל שונה. עם זאת, הניסויים שנושרים על הילד נותרים אצלו שנים רבות.
בדרך כלל תהליך הלידה עצמו נחשב למשהו כמו פתולוגיה, משהו שצריך לשכוח בהקדם האפשרי, כמו חלום נורא.
אחרי הכל, הוא נושא טראומה רבה. בפסיכולוגיה יש אפילו מונח "טראומת לידה", וכמה פסיכואנליטיקאים כנראה יראו את הגורם לבעיות רבות בתהליך הלידה.
אך ללידת בן אנוש יש צד אחר, חיובי. הילד מקבל את החוויה הראשונה בחייו - חווית הפעולה, חווית השגת המטרה, חווית השותפות (במהלך הלידה הוא צריך למדוד את תנועתו בכוח חיצוני שדוחף אותו החוצה). הוא מקבל את הרעיון הראשון של אהבה וקבלה ברמה של רגשות ותחושות.
מתברר שהמגע הראשון עם העולם הזה מכריח אותנו להתמודד עם השאלות והבעיות הפילוסופיות הנצחיות שכולנו צריכים להתמודד איתה בצורה כזו או אחרת. אהבה היא שנאה, משמעות החיים, קבלה ודחייה.
לכן כדאי לשקול האם הילד הוא נאיבי ובור כפי שמקובל להאמין בחברה שלנו.
בהצלחה, קוראים יקרים.
אנדריי פרוקופייב, פסיכולוג.
