על פי הסטטיסטיקה של משטרת התנועה, בשנת 2013 גדל משמעותית מספר הנהגים שעזבו את מקום התאונה. יותר ויותר נשים נהגות מסתתרות לאחר תאונות. הסיבה לכך היא ההלם שספג העבריין.
תחבורה ברכב מהווה זה מכבר כלי תחבורה הכרחי ומקור ללחץ מתמיד הן עבור הולכי הרגל והן עבור הנהגים. סכסוכי דרכים מאופיינים יותר ויותר באכזריות צינית, גסות רוח ואבוי חוסר אחריות של הצד האשם.
לאחרונה התפרסמו דיווחי חדשות מתמידים על נהגים שנמלטו מזירת התאונות, אנשים נטושים שנפצעו באשמתם ללא עזרה. מה מגרש את הנהג מזירת הטרגדיה, מה גורם להם לגנות את הקורבנות למוות?
נהגים חווים הלם, פחד ואשמה
על פי פסיכולוגים מתרגלים, הרגשות והתחושות הללו הם שגורמים לרוב הנהגים לעזוב את מקום תאונות הדרכים שלהם. ההלם ממה שקרה מתגלה כחזק כל כך שמנגנוני ההגנה העצמית מופעלים בנפש.
המוח פשוט מסרב לתפוס את מה שקרה כעובדה, מתעלם מהמציאות, כך שאדם לא נמחץ מההלם החזק ביותר, במיוחד אם אנשים סבלו או מתו באשמת הנהג.
מבחוץ זה נראה לעתים קרובות כמו אדישות או אכזריות. אבל למעשה יש מעט אנשים המסוגלים להרוג בשקט. הנהג האשם חווה תחושת אשמה חזקה, מהולה בפחד, אינו מאמין שמה שקרה לו.
נראה לאדם שאם הוא ימשיך, כל מה שקרה יהפוך לסתם תקרית רגילה בה מישהו אחר אשם, ואין לו שום קשר עם זה. המודעות מגיעה הרבה יותר מאוחר, כאשר הנהג כבר מסוגל לקבל את מה שקרה ולקחת אחריות.
פסיכולוגים ושוטרי תנועה קובעים כי הנהגים האשמים בתאונות מתנהגים אחרת. מישהו עוצר ועוזר. מישהו מסתתר ומקווה שהוא יתפס וייענש. למרבה הצער, יש מי שמקווים להימנע מעונש גם לאחר שהבינו את הטרגדיה.
הנהגים מקווים להתנער מאחריות
המניע העיקרי של הנהג, שמנסה להימנע מאחריות לפציעה או מוות של אנשים, הוא יצר השמירה העצמית. הוא מבקש להציל לעצמו אדם אהוב, לעשות הכל כדי שהחיים ימשיכו באותה הדרך כמו בעבר.
פחד עז מבית המשפט, מהכלא ומביטול החברה מכריח אדם להסתתר או לבקש להימנע מעונש בכל הדרכים האפשריות. אנשים כאלה דואגים מעט לקורבנות וככלל מנסים לא לחשוב.
אך נפש האדם מסודרת בצורה כזו שמצפון במוקדם או במאוחר מתחיל להזכיר את המושלם, במודע, או על ידי בעיות ומחלות. כך שגם נהג שנמלט מעונש מהיר בהחלט יפגוש אותו בדרך כלשהי של דרך חייו שלו.
