היחסים בין אם לבת במשפחות מסוימות רחוקים מלהיות אידיאליים. יחסים קרובים אינם ערובה להבנה הדדית.
עד שהבת תגדל, האם היא המובילה בקשר הזה. האחריות למערכת היחסים נופלת לחלוטין על כתפיה. האם לא צריכה לקחת את בתה כרכוש. גם בגיל צעיר מאוד ילד צריך להיות מסוגל להיות הוא עצמו, לקבל את הדעה שלו ואת היכולת לקבל החלטות.
הבת מתבגרת, והאחריות למערכת היחסים נופלת על כתפי שתי הנשים. מצד אחד הבת מייחלת לחופש, ומצד שני היא מבקשת את תמיכת האם. כאשר נוצר מצב סכסוך, האם צריכה שוב לעשות את הצעד הראשון לקראת פגישה. עליה לשכנע את ילדה שהם אינם יריבים, ולא משנה מה יקרה, בשום פנים ואופן לא אמא תהפוך לאויבתה.
במשפחה בה האם התמסרה לחלוטין לבתה, בדרך כלל גדל אדם שבטוח שכל תשומת הלב של האם תמיד שייכת רק לה. ועם כל ניסיון "לשלוח את בתה למסע פתוח", האם נדחית. הבת מאמינה שעל האם להמשיך להמשיך לענות על צרכיה, אך יחד עם זאת לא לפגוע בחירותה. כאן האם צריכה להכריע את עצמה. על בת בוגרת לפתור את בעיותיה באופן עצמאי ולמצוא דרך לצאת ממצב החיים הנוכחי.
אם אתה רוצה להחזיר את היחסים לשני הצדדים בכל גיל, רק שיחה גלויה יכולה לשמש תרופת פלא.