גיל ההתבגרות הוא תקופה קשה מאוד בחייו של נער. בגיל זה קל מאוד להורים לאבד קשר עם ילדיהם.
הבדידות אצל מתבגרים רבים תופסת את רוב התוכן הרגשי, הרבה יותר מאשר אצל מבוגר ואפילו יותר מאשר אצל ילדים. הסיבה לכך יכולה להיות סיבות רבות, כמו יחסים לא מאוד חמים במשפחה, קשיים בהבנת התגובה למצב מסוים, אי הבנה של מי שהוא לאחרים, או שהם קורבנות, וכבר רגילים להיות היא ופשוט לא לאף אחד שסומך עליו. אלה לעיתים קרובות, בגלל חוסר אמון, אינם נפתחים בפני אף אחד, אינם מכירים היכרויות חדשות, אינם באים במגע קרוב עם מכרים קיימים.
אך עם זאת, הגורם העיקרי והנפוץ ביותר של ניתוקו של נער מהעולם החיצוני יכול להיחשב לא היחסים הקרובים ביותר במשפחה. אחרי הכל המשפחה היא שמגבישה בתחילה את היכולות והמיומנויות הרגשיות שבהן האדם נכנס לחברה, לעולם החיצון. המוזרויות של מערכות יחסים, הן במשפחה והן בבית הספר, הן הרוויה הרגשית, האמון והאהבה שלהם בין נושאי מערכות היחסים הללו. אם יש מקום לתוקפנות ביחסים עם ההורים, אזי תוקפנות תהיה נוכחת בתכונותיו של הילד.
היכולת להתיידד נוצרת, לרוב, במשפחה. אם נער קשור להוריו ומרגיש בטוח, הוא מסוגל להתיידד במהירות עם עמיתים. המתבגר שלא חש חיבה כלפי הוריו הרבה פחות מתעניין בידידות. זה לא אומר שאתה צריך לקפוץ סביב הילד כל הזמן ובכל דרך אפשרית לפתור עבורו את כל הבעיות שלו. יש דברים שהילד חייב להתגבר עליהם בכוחות עצמו. עם זאת, התקשורת איתו צריכה להיות, בכל זאת, קצת יותר פתוחה מאשר פשוט: "היי, בן, מה יש בבית הספר?"
עליכם להתעניין בסיבות לבעיות של ילדכם. אם הילד שלך, למשל, קיבל הערכה שלילית, אז אתה לא צריך למהר אליו בצעקות ותוכחות. יש לשאול את הילד מה מנע ממנו ללמוד את השיעור. אולי משהו פשוט לא ברור לו. יש להבין את הסיבות לעצם ההתנהגות הזו של נער ולהראות בכל דרך אפשרית שהוריו אוהבים אותו.
