פסיכולוגים אומרים שניתן לזהות את דמותו של אדם על ידי סימנים רבים, וטעם מוזיקלי הוא אחד מהם.
חובבי הקלאסיקות מאמינים שמגיע להם יותר, חיים טובים יותר. אנשים כאלה תמיד שואפים קדימה ועובדים הרבה על עצמם. לעתים קרובות הם מצליחים בגלל שאיפותיהם.
באופן אירוני, חובבי הרוק הם בדרך כלל פסיביים. רוק עוזר להם למצוא את מצב הרוח הנכון, להטעין את האנרגיה שלהם. דחיפה זו מאפשרת להם לנקוט בפעולה ולהתקדם. אם חובבי הרוק יגיעו לעניינים, אז בכל זאת הביאו את זה לסוף. לא מדובר באנשים עם ביטחון עצמי לחלוטין (אם כי כלפי חוץ זה לא מורגש), כמו גם אופי רומנטי מאוד. הם מסוגלים לפריחה, לפעולות ספונטניות ולמחוות גורפות.
לחובבי בלוז וג'אז יש חשיבה מקורית. הם גם מתנשאים מעט והטעם שלהם מושלם והנימוסים שלהם ללא דופי. יחד עם זאת, הם חברותיים מאוד ומוצאים בקלות שפה משותפת עם כל אדם. אנשים כאלה תמיד בטוחים שהכל יהיה בסדר איתם, הם אופטימיסטים בלתי ניתנים לניתוק. זה הסגנון שלהם לעזוב ולהשאיר הכל מאחור בחיפוש אחר חיים טובים יותר. וכדאי לשים לב, לעתים קרובות הם מוצאים את זה.
באופן מוזר, ישנם אוהדים שומרי חוק רבים בקרב חובבי הז'אנר הזה. לאוהבי שאנסון יש הרבה מכרים, חברים ו"אנשים הכרחיים ", אך אין כמעט חברים אמיתיים. אנשים אחרים רואים בהם לא אמינים, לא מהימנים (שלעתים קרובות זה לא כל כך רחוק מהאמת). לעתים קרובות הם חסרים אופטימיות ויעדים גבוהים המאפשרים להם להתקדם. לכן הם מאופיינים בדיכאון ואף בהתמכרות לאלכוהול. לעתים קרובות אנשים כאלה מחשיבים את עצמם באופן לא סביר כמפסידים ולא מאמינים בעצמם כלל, למרות שהם יכולים לעשות הרבה, הם רק צריכים להתאמץ.
חובבי הפופ לעיתים קרובות הפכפכים ופועלים בהשפעת רגש ומצב רוח. הם לא נרתעים מלהיות באור הזרקורים ולחיות במלואם. ראשיתם נותרת לרוב לא גמורה, אך הם אינם מאבדים רוח.
בשל גילם, חובבי מוזיקת המועדונים אופטימיים, עליזים וחסרי דאגות. הם מצפים לעתיד בשמחה ולא מפחדים משינוי.
שמוסיקה היא מצב נפשי והתמכרויות יכולות להשתנות בהתאם למצב הרוח והנסיבות.
