למתאבדים, ככלל, לוקח זמן רב לחשוב על החלטתם, לבחור את הזמן, המקום ושיטת ההתאבדות. הם גם, כמו שאומרים, "מתאבדים": משלמים חובות, כותבים צוואה, מחלקים דברים קטנים. לאחר ששמו לב להתנהגות כזו, קרובי משפחה של התאבדות אפשרית צריכים להתייעץ עם פסיכיאטר.
סיוע פסיכותרפי לאובדנות מורכב משלושה שלבים: תמיכה במשבר, התערבות במשבר וסיוע בשיקום חברתי.
בשלב התמיכה במשבר, יש חשיבות עליונה לפסיכיאטר ליצור קשר אמון עם המטופל: יש להקשיב לו ללא ביקורת או גינוי. לפעמים מספיק לאדם אובדני לדבר פשוט בכדי להתגבר על תחושת הבידוד הרגשי המוחלט ובכך להפחית את הסיכון להתאבדות.
התערבות במשבר כוללת זיהוי הסיבות לאובדן ההסתגלות החברתית, הפעלה או עיצוב התמריצים של המטופל לחיות, חיפוש משותף אחר דרכים חלופיות לפתרון מצב המשבר.
אם הפסיכיאטר מבחין בתוצאות עבודתו: המטופל מגלה נטייה לשנות את החלטתו, יש לאחד תוצאות אלו על ידי השבת כישורי ההסתגלות החברתית. כאן, ניתן למלא תפקיד עצום על ידי עזרה למטופל לאנשים אחרים הנמצאים באותו מצב כמוהו, או אפילו גרוע מכך. זה יאפשר למטופל לממש את הצורך שלו ולמלא את חייו במשמעות חדשה.
לאחר השלמת הטיפול הפסיכותרפי המוצלח, על המטופל להישאר בשדה הראייה של הפסיכיאטר לאורך זמן, על מנת למנוע הישנות אפשרית.