למעשה, יש מעט אנשים בעולם שחושבים על מוות. רוב המחשבות הללו מפחידות ומדכאות. והם בהחלט לא מביאים שמחה. עם זאת, לא ניתן לפתור את הבעיה על ידי עקירה אינסופית מהתודעה. במוקדם או במאוחר, כל אדם נאלץ להבין בעצמו כיצד להתייחס למוות.
הוראות
שלב 1
בתרגול של פסיכותרפיסטים, השאלה נפוצה מאוד: "אם היית יודע כמה זמן מוקצב לך לחיות, כמה החיים שלך ישתנו לאחר מכן?" לפעמים זה מנוסח אחרת, בצורה נוקשה יותר: “דמיין שנותרו לך כמה ימים לחיות. מה היית עושה בזמן הקצוב? " במבט ראשון, שאלות כאלה מפתיעות. ואדם לא מוכן עשוי אפילו להיות המום. עם זאת, הם מתייחסים לשאלות שאין תשובות נכונות עליהן. ליתר דיוק, כל תשובה לשאלה כזו נכונה ויש לה זכות קיום. אך לעתים קרובות יותר מאשר לא, ההשפעה הראשונה שהוא משפיע על אדם שחושב כיצד להתייחס למוות היא אפקט מאיר עיניים לאחר שיקוף עמוק ורציני מספיק.
שלב 2
ההשפעה השנייה של שאלה כזו היא שאדם מתחיל לחשוב על משמעות החיים. מישהו מנתח את המשמעות של קיום אינדיבידואלי, מישהו חושב מיד באופן גלובלי ומשקף את גורלו של כל בני האדם. אין זה מפתיע ששאלת משמעות החיים קשורה קשר הדוק כל כך לשאלה כיצד להתייחס למוות. כל האנשים מחפשים את המשמעות הזו. ישנם פסיכותרפיסטים שאף מאמינים כי חיפוש זה הוא כשלעצמו משמעות החיים. אנו יכולים לומר שהתשובה לשאלה כיצד להתייחס למוות נעשית ברורה מיד לאחר קביעת משמעות החיים.
שלב 3
מצד שני, לאחר שקבע את משמעות החיים (ובכך, שקבע לעצמו גבולות מסוימים של תפיסת העולם), אדם מבין מיד איזה תפקיד מוקצה לו. והשאלה כיצד להתייחס למוות מפסיקה להיות חיונית. יתר על כן, מגוון הדעות בעניין זה והשפעתן על חייו העתידיים של כל אדם החושב על נושא קשה זה הוא מדהים. מישהו, בגלל כמה סיבות יומיומיות, מבין כי אנשים - אמנם, עטרת האבולוציה, אבל רק חיות אינטליגנטיות. וזה קובע את ההתנהגות הנוספת של אדם כזה ואת רמת ההשתקפות שלו. אחרים, להפך, מבינים שכל העולם הקיים אינו אי שאבד אי שם באוקיאנוס, אלא חלק מהיקום הגדול, בו הכל מחובר ביניהם, בו פועלים חוקים משלו, ישנם עקרונות קיום עמוקים, ו לכל העניינים יש השלכות. לכן, אין זה מפתיע שאנשים כאלה מתחילים להתייחס למוות ולחיים בהתאם.
