בתחילת המאה העשרים נכנס המושג קתרזיס לפסיכולוגיה ופסיכותרפיה. היא מבוססת על הפרקטיקה הפסיכותרפויטית של הפסיכואנליזה, שחלוצתה נחשבת לזיגמונד פרויד. בפסיכואנליזה, המושג "קתרזיס" הוא שם נרדף לתגובה, מה שמוביל לחיסול קונפליקטים פנימיים עמוקים של המטופל ולהצלה מסבל נפשי.
בתרגום מיוונית פירוש המושג "קתרזיס" הוא "ריפוי" או "טיהור". מהות השיטה שהציע פרויד שפותחה על ידי חסידיו היא הכנסת אדם מכוון למצב של היפנוזה. מצב תודעתי שכזה של המטופל פותח בפני הפסיכותרפיסט גישה לזיכרונות כואבים ולחוויות טראומטיות של האדם שביקש עזרה. לאחר שחרור הדחפים הלא מודעים שחרורן של חוויות, שברוב המקרים מוביל לחיסול ביטויים פתוגניים.
ניתן לפרש את אפקט הקתרזיס באופן הבא. על רקע החוויות החזקות ביותר, מלוות בתחושות גופניות, אדם מסיר קונפליקט פנימי, עובר למצב של נטול מתח. ההשפעה הפסיכותרפויטית הגדולה ביותר מושגת כאשר המטופל עובר לו במודע אירועים כואבים ומחבר את מוחו, רגשותיו ותחושותיו הגופניות. לא מדובר ברפרודוקציה מילולית של תמונות טראומטיות מהעבר, אלא בשקיעה מוחלטת בהן עם גישה לתחום הלא מודע.
מעבר בקתרזיס מאפשר להגיע לשורשים העמוקים של סכסוך פסיכולוגי ולבטל את הגורם לחוויות כואבות. יחד עם זאת, הדגש הוא על שחרור סומטי ורגשי, ולא על קונסטרוקציות הגיוניות. ניתוח עצמי וניסיונות למצוא הסבר סביר לחוסר התאמה של האישיות לתנאי המצב רק מסבכים את השגת הטיהור.
חווית הקתרזיס של המטופל מובילה לרוב מיד לטבילתו במצב של שלווה, לשיפור חד ברווחה הגופנית. במשך זמן רב, המטען המצטבר, המוזרם באמצעות קתרזיס, מביא לתחושה של שחרור וניקוי מוחלט מהמצב הטראומטי. ככלל, מעבר בחוויה קתרטית מכניס תחושה של חופש מוחלט לחייו של האדם, ובמקרים מסוימים מסיר את הצורך בהשפעות טיפוליות נוספות.