נושאי האתיקה הרפואית והדאונטולוגיה חשובים מאוד בימינו. דאונטולוגיה היא ענף של מדע הרפואה העוסק ביחסי צוות רפואי זה עם זה ועם מטופלים.
מודלים בסיסיים של תקשורת עם המטופל
ישנם מספר מודלים של תקשורת עם מטופלים: פטרנליסטית, פרשנית, דיונית וטכנולוגית. הראשון מהם יכול להיקרא אבהי. המשמעות היא שהרופא, לאחר קבלת המטופל, בודק אותו ביסודיות וקובע מהלך טיפול. דעותיו של איש המקצוע הרפואי והמטופל אינן חופפות, אך על הרופא לשכנע אותו בנכונות החלטתו.
מודל זה מניח שהרופא תמיד צודק. בכך הוא פועל כאב או אפוטרופוס. סוג תקשורת זה לא תמיד רלוונטי, מכיוון שלעתים קרובות המטופל מתגלה כמשכיל יותר מעובד בית החולים.
סוג התקשורת השני הוא מידע. איתו, הרופא כמעט אינו מתקשר עם המטופל, תוך ביצוע הליכי אבחון, אך הרופא מחויב לספק את כל המידע אודות המחלה ושיטות הטיפול האפשריות. לפיכך, המטופל עצמו מעריך את המצב ואת מצבו, בוחר את הטיפול המתאים. על הרופא לעשות כל שניתן בכדי שהמטופל יקבל את ההחלטה הנכונה, מבלי לכפות עליו את עצמו. מודל הפרשנות דומה לו.
המודל הדיוני מרמז על תקשורת בין הרופא למטופל בתנאים שווים. איש הבריאות פועל כחבר ומספק מידע מלא אודות המחלה ושיטות הטיפול האפשריות.
כיצד לתקשר עם מטופל
ניתן לחלק את התקשורת בין רופא לאנשים חולים לשני סוגים: טיפולי ולא טיפולי.
במקרה הראשון, הרופא מתייחס לחבילו בחביבות, מנומס כלפיו, מספק לו מידע מלא, עונה על כל שאלותיו. הרופא מחויב להרגיע את האדם, להפחית את הפחד שלו. ידוע שמשפחה וחברים יכולים ליצור סביבה טובה. הרופא צריך להתנהג כאילו הוא חלק ממשפחתו של האדם החולה.
יש גם חשיבות רבה לכך שהאדם צריך להיות משוכנע שהמחלה ניתנת לריפוי והכל יהיה בסדר. במהלך הטיפול על איש המקצוע בתחום הבריאות להיזהר.
תקשורת יכולה להיות מילולית ולא מילולית. במקרה שהתקשורת המילולית אינה אפשרית בגלל חירשות או עיוורון של המטופל, הרופא מתקשר איתו בכתב או באמצעות קלפים. למגע גוף (מגע) יש גם חשיבות רבה.
תקשורת לא טיפולית אינה מרמזת על כל האמור לעיל, אך עם זאת, כיום היא אינה נדירה בפועל. מערכות יחסים כאלה יכולות רק להחמיר את מצבו של המטופל, לגרום לו לחץ ואף לדיכאון.
