אם נשאל אדם עם פוביה חברתית מדוע הוא עוזב את הבית רק בערבים או רק פעם בחודש, הוא יתחיל לתאר סיטואציות חברתיות שונות שנראות לו מסוכנות, ולהתלונן שהוא לא יודע להתנהג בהתאם. והחולה הסובל מהפרעת אישיות נמנעת יגיב בתמציתיות, "כי אני נורא ואני לא רוצה שיראו אותי."
מטופל כזה משתמש בהימנעות פיזית וקוגניטיבית כשיטה להימנע ממצבים בהם הוא יידחה ויושפל. והוא משוכנע שהוא בוודאי יידחה ויושפל, מכיוון שלדעתו לא מגיע לו שום דבר טוב יותר. כאשר אנשים אחרים אינם מגלים התנהגות כזו, המטופל "מרגיע" את עצמו ברעיון שדחו והשפילו אותו במחשבותיו.
סוציופוב סובל מההתאמה החברתית שלו, ואדם עם IDD סובל מכל האישיות שלו, הוא שונא את איך שהוא נראה, איך הוא חושב ומדבר. תחושת הנחיתות הכללית שלו תובעת את מקורותיה בילדות המוקדמת, מגדירה ומצבעת רגשית כל מחשבה וכל פעולה, מעוותת את המציאות החיצונית וגורמת לו לראות איום בלתי נמנע בהתנהגות הבלתי מזיקה ביותר של אחרים.
עם חרדה חברתית, אתה נהיה מודע לחוסר היכולת החברתית שלך, לחוסר מיומנויות חברתיות, לנסות להתמודד עם הסימפטומים ולרכוש מיומנויות חסרות.
בהפרעת אישיות נמנעת, אתה משוכנע שאין שום דרך עבורך, עבורך, לומר ולעשות משהו נכון. אתה בטוח לחלוטין ובלי תקווה שאתה תמיד ובכל דבר לא בסדר, לא כשיר ומגיע לך צנזור והשפלה אוניברסליים. והדרך היחידה לדחות איכשהו את ביצוע המשפט שגזרת בעצמך היא להימנע פיזית מאנשים אחרים ולהימנע באופן קוגניטיבי מהמחשבה על מה שקורה באמת במציאות שלך.
אדם עם הפרעה נמנעת נכנס לכל מצב חיים עם תחושת אבדון ואמונה לא מודעת שהכל יסתיים רע מאוד עבורו, לא משנה כמה הוא משתדל, לא משנה מה הוא עושה. יחד עם זאת, המטופל אינו מתעד או מנתח חוויות אלה עקב הימנעות קוגניטיבית. כך או אחרת, הוא מפסיד לפני תחילת המשחק. לכן נראה כי פוביות חברתיות פשוט מביכות ולא מותאמות בתקשורת, והסובלים מ- IDD הם אישים לא מספיקים ומפחידים.
